הכירו את הכותבת:
מיכל גרי קואצ'רית, מקדמת אנשים מהמקום
בו הם נמצאים, למקום בו הם שואפים ורוצים להיות באמצעות אימון ממוקד משמעות
את הדס מור זכיתי להכיר בכנס של איל"ת בו הרצאנו, אחת אחר השנייה, על השינוי המקצועי שעברנו משכירות לעצמאיות.
לאחר הכנס נפגשנו בהזדמנויות שונות ותמיד התפעלתי מהנינוחות של הדס שמשולבת עם אהבה אמתית לאנשים ותשוקה למקצוע שלה. הדס המטפלת קוגניטיבית התנהגותית המתמחה בטיפול בילדים החווים אילמות סלקטיבית.
על אילמות סלקטיבית, על הדרך מעבודה כשכירה בארגון גדול לעצמאות תעסוקתית ועל התובנה הגדולה שהגיעה לקראת סוף פגישתי עם הדס, תוכלו לקרוא בראיון להלן:
ספרי לי על עבודתך
אני מטפלת קוגניטיבית התנהגותית – CBT ומתמחה בתחום שנקרא אילמות סלקטיבית. הפרעת חרדה שמתפתחת בילדות ובמסגרתה, ילדים שיודעים לדבר והתפתחותם תקינה בד"כ, נמנעים לדבר מול אנשים מסוימים ובמצבים מסוימים.
אילמות סלקטיבית נחשבת נגזרת של הפרעת חרדה חברתית. לא תמיד הבינו זאת, פעם חשבו שזה סוג של מניפולציה שהילדים עושים כפועל יוצא של הפרעת שליטה. מחקרים הוכיחו שזוהי הפרעת חרדה קלאסית כמו כל פוביה אחרת.
אני מטפלת בילדים בגילאי 3-9 ועוסקת בכך משנת 2010.
למדתי B.A במדעי החברה, טיפול CBT בהתמחות בילדים ובהמשך טיפול ביו פידבק וקונסטלציה משפחתית ועוד ידי נטויה ללמידה להתפתחות אישית ומקצועית.
כשלמדת CBT תכננת שתעסקי בהפרעה המדויקת הזו?
כן, לגמרי. הגעתי ללימודי CBT לאחר שעסקתי כבר בייעוץ למשפחות המתמודדות עם אילמות סלקטיבית. הייתי לאחר לימודי אימון אישי (קאוצ'ינג) אותם השלמתי עוד כשהייתי שכירה.
את הקריירה התחלתי בחברות סלולר בתפקידי שירות לקוחות והדרכה. בתפקידי האחרון כשכירה, הייתי במשך 8 שנים מנהלת איכות השרות ומנהלת הדרכה בחברת IT לשירותי מיקור חוץ. בזמנו היא נקראה כלנית-כרמון והיום היא חלק מחברת ONE. במסגרת התפקיד פיתחתי והעברתי סדנאות שירות, קורסים לפיתוח מנהלים, ליוויתי נציגים בשיחות עם לקוחות ועוד.
במהלך השנים שם ליוויתי מנהלים של מרכזי תמיכה והרגשתי שאני צריכה עוד כלי לעזור להם להגיע למטרות שלהם, האישיות והמקצועיות. משם הגעתי ללימודי קאוצ'ינג. בזמנו, לא הייתי בעולמות הטיפול ומעולם לא שמעתי על אילמות סלקטיבית.
המפנה הגיע רק כשהילד שלי התמודד התופעה.
תמיד עבדתי עם אנשים, בתחומי ההדרכה ושרות לקוחות. כשיצאתי לעצמאות ליוויתי הורים לילדים עם אילמות סלקטיבית, בכובע של מאמנת אישית. לא נפגשתי עם ילדים עד שהוכשרתי והוסמכתי כמטפלת CBT. הרגשתי שאני צריכה להעמיק בידע הטיפולי ובתחום הנפשי, כדי ללוות את הילדים ולקבל גושפנקא כמטפלת. אני מתייחסת בחרדת קודש לעבודה עם נפשם הרכה של ילדים והיה לי חשוב להגיע למעמד הכי מוכנה ובשלה.
כשאת מדברת על אילמות סלקטיבית מרגישים את התשוקה שלך
לגמרי.
בהקשר הזה אני יכולה לצטט את כל הקלישאות של "להפוך את הלימון ללימונדה" ו"לצמוח מתוך משבר". לא דמיינתי שאהיה אשת טיפול וההתמודדות עם האילמות הסלקטיבית של הבן שלי זיכתה אותי בכך.
כל חיי הייתי מדריכה, החל מתנועת הנוער בקיבוץ, כקומונרית בשנת שירות, אח"כ כמדריכה בצבא, דרך המשרות בקריירה שלי. תמיד חשבתי שאמשיך לעמוד מול קהל ואקנה מיומנויות וידע. כאמור, לא דמיינתי שאהפוך למטפלת. דרך ההתמודדות הלא פשוטה עם הבן שלי, גיליתי את השליחות שלי.
למרות השנים שחלפו עדיין בוערת בי התשוקה לעזור לילדים ולהוריהם. אני חוגגת ומתרגשת עם כל משפחה על כל הצלחה גדולה כקטנה.
בכלל, מפגש עם ילדים בקליניקה הוא תמיד מרגש ומשמח עבורי. עבודה עם הורים היא זכות ענקית. מבחינתי הורות היא אחד התפקידים הכי משמעותיים שקיימים. אני אוהבת את מה שאני עושה ומרגישה משמעותית. יש לי עניין עם להיות משמעותית, אני עוברת תהליך עם עצמי על נושא המשמעות בכלל והמשמעות שלי בפרט. פעם מטפלת נפלאה אמרה לי "את משמעותית כי את עצמך ואת לא צריכה לעשות כלום כדי לקיים את זה". אני עדיין מתרגלת להיות עם המהות הזו.
הרגשתי משמעותית גם כשעבדתי בארגונים, אבל בטיפול יש משהו עמוק מבחינתי בזכות להיות שותפה, באפשרות לשינוי נתיב חיים של ילד. אני מלווה הורים וילדים בתקופה קשה בחייהם ושנים אח"כ ממשיכה לקבל מהם הודעות בהן משתפים בהצלחות מדהימות. ילדים שלא הצליחו להוציא מילה בגן, עומדים על במה ומקריאים בטקס בבי"ס, ילדה רוקדת בקדמת הבמה במופע סיום של חוג, ילד שהשתתף בתוכנית טלוויזיה, ילד שנבחר למועצת התלמידים ועוד ועוד. הם מממשים את מה שחלמתי עבורם במהלך הטיפול ולפעמים מעבר לכך.
עשית מעבר מעניין ממנחת סדנאות ומרצה שעומדת בקדמת הבמה לעבודה של אחת מול אחד בקליניקה. מקום בו אין קהל. איך היה המעבר הזה עבורך?
מפתיע מאוד כי אני רגילה מילדותי לחיות בקבוצה. גדלתי בקיבוץ בית העמק, שם כמובן הייתי חלק מקבוצה וגם בארגונים שעבדתי בהם, אהבתי להיות חלק מצוות. תמיד הייתי "שחקנית קבוצתית".
אבל, כשעברתי לעבודה בקליניקה גיליתי להפתעתי שאני נהנית מהאינטראקציה של אחת על אחד, שיש פה איכות חדשה שטובה לי. בעבודה בקליניקה נוצרת אינטימיות שלא נוצרת בהדרכות.
בהיבט הזה אני חייבת לציין שאני ממשיכה להרצות וללמד אילמות סלקטיבית במגוון מסגרות כגון: יועצים משפחתיים של מיכל דליות, גננות, רכזות מתי"א, רופאי ילדים ועוד.
ההדרכות הללו מאפשרות לי להמשיך לקיים ולבטא את המדריכה שבי, שעדיין מחוברת ואוהבת את הדינאמיקה הזו של מפגש עם קבוצה.
ילדותך עברה בקיבוץ והיית חלק מקבוצה. האם בזכות עיסוקך, גילית את ה"אני" שלך ובד בבד את עוזרת לילדים המטופלים אצלך, לגלות את ה"אני" שלהם?
בהחלט. לגלות ולבטא את ה"אני" שלהם.
כשאני פוגשת ילדים אני מרגישה שאני מתחברת לילדה הפנימית שבי. יש משהו במפגש עם הילדים שנותן לי הזדמנות לעשות גם תהליכי עיבוד עם עצמי. למרות שהייתי ילדה מאוד פטפטנית, יש לי חיבור טבעי לילדים ולילדות, שמתקשים לבטא את עצמם. אנחנו תמיד מגדירים את עצמנו גם ביחס לקבוצה אליה אנחנו משתייכים (משפחה, גן, כיתה, קבוצה בקיבוץ) וכבר נאמר שמערכת היחסים הכי חשובה בחיינו היא שלנו עם עצמנו.
במקרה של ילדים עם אילמות סלקטיבית ה"אני" שהסביבה רואה הוא לפעמים 180 מעלות מה "אני" האמיתי האותנטי של הילד.
ילדים שנראים מופנמים, פאסיביים ושקטים הם פעמים רבות דומיננטיים, חזקים, דעתנים
ו"פילפלים" בביתם מול משפחתם הגרעינית.
הפער הזה יוצר מצוקה אצל הילדים והוריהם אבל הבשורה היא שבאמת אפשר לגשר על הפער הזה ולאפשר להם לחיות בפתיחות ובחופשיות את מי שהם באמת.
הזכרת את נושא המשמעות. בשנה האחרונה למדתי את נושא המשמעות ואני מאוד מתחברת אליו. אחד הנושאים של להיות משמעותי הוא ל"הטביע חותם". אולי בעבודה בקליניקה, הרעיון של "הטבעת החותם" יותר ממשי מלהרצות בפני קהל?
מבחינתי יש משהו אינסטנט במפגש עם קבוצה בהרצאה/הדרכה. בסוף המפגש הייתי מחלקת דפי משוב והפידבק היה מידי. אנשים לפעמים מוחאים כפיים בסיום הרצאה וזה רגע כייפי שיש בו "היי" מלקבל את "אהבת הקהל". בעבודה טיפולית זו מערכת יחסים שנבנית בצורה הדרגתית, לפעמים מורכבת. זה לא כזה "שואו" שלאחריו נפרדים והקשר מתפוגג. מערכת היחסים שנבנית בקליניקה (עם הילדים ועם הוריהם) היא מלאת משמעות עבורי.
בתחילת תקופת הקורונה, המצב היה לא פשוט לכולנו מכל מיני סיבות. אחד הקשיים שחוויתי היו הסגרים שמנעו ממני לפגוש ולטפל במשפחות. הרגשתי שיש לי הרבה מה לתת, אבל אין לי למי לתת. המצב הזה הפגיש אותי עם שאלת המשמעות שלי. "מי אני ללא העבודה שלי? איזה חותם אני מטביעה ללא היכולת לעשות את הדבר שאני כל כך מחוברת אליו ביום יום? מה הערך שלי ללא החלק החשוב הזה בחיי? "
מעניין מה שאמרת על תקופת הקורונה. כשמדברים על משמעות, מדברים על משמעות בכמה תחומי חיים. ואם תחום משמעות אחד נפגע, כפי שקרה בתקופת הקורונה, נותרים תחומי המשמעות האחרים.
לגמרי. והשאלה הזו עלתה אצלי. איך מנתקים את נושא המשמעות מהעשייה, כי אני מאוד אישה של DOING. שאלתי את עצמי בסגרים של הקורונה איך אני יכולה להיות משמעותית רק מתוך הBEING.
הנושא הזה מתחבר לילדים עם אילמות סלקטיבית. הורים אמרו לי "הילדה שלי שקופה בגן, לא רואים אותה", אבל חלק מהילדים המתמודדים עם אילמות סלקטיבית מאוד אהובים והילדים בגן נהנים איתם, פשוט מעצם הנוכחות שלהם, גם מבלי שהם מבטאים עצמם מילולית. אני כמובן פועלת לעזור להם לשנות את זה, כדי שחלקים נוספים מתוך האישיות שלהם יצאו החוצה, אבל זה משהו מעניין להסתכל עליו בהיבט של BEING.
הלמידה היא אולי להיות משמעותיים מעצם היותנו, פשוט גוף ונשמה נוכחים.
וגם זו עבודה
ואני מתרגלת אותה יום יום והיא מאוד מאתגרת אותי.
אצלי משמעות מחוברת באופן טבעי לעשייה: מה עשיתי היום? מה עוד אני יכולה לעשות? מה לא הספקתי לעשות? אני חזקה בפרואקטיביות והלמידה שלי היא להיות ברגע, להיות בהוויה, גם ללא עשייה. משמעות שאינה תלויה בדבר.
שתפי אותי על מחשבותייך כשכירה. האם היה זה תהליך בו החלטת לעזוב את עבודתך ולהיפך לעצמאית?
באופן מפתיע, ההחלטה לא נבעה מתוך תהליך אלא החלטתי עליה ביום בהיר אחד. לא "התבשלתי" בזה, הייתי אדם ציוותי, טיפוס שמחובר מאוד לארגונים שעבדתי בהם. הייתה תקופה קצרה, כשהייתי סטודנטית, שבעלי הציע לי להיות עצמאית בעסק המשפחתי שלנו וביטלתי את הרעיון לחלוטין. זה בכלל לא משהו שעבר לי בראש כאפשרות שמתאימה לי.
בכלנית היה לי בוס נפלא, שנתן לי המון חופש ומרחב לעשייה ושם התפתחתי מאוד מבחינה מקצועית. בעקבות שינוי אירגוני הפסקתי להיות תחת הניהול שלו וזה הוביל אותי להבנה שמיציתי את העבודה שלי שם. הבנתי שאני ממש זקוקה למרחב עצמאי, כדי ליצור ולהיות במיטבי. כנראה שבצומת ההיא, העצמאית שבי התחילה להרים את הראש והיה רגע אחד שאמרתי לעצמי – זה כבר לא המקום שלי והחלטתי לעזוב.
לא ידעתי למה אני נכנסת, אמרתי לעצמי שאהיה עצמאית ואשתמש בכישורים שלי ובניסיון שצברתי בעבודה במשך 20 שנה – עבודה עם אנשים בהדרכה ובניהול מערכות שירות, ובאימון אישי (קאוצ'ינג). בסוף ישבתי חצי שנה בבית בלי שהיה לי לקוח אחד. זה היה בום רציני והבנתי שעשיתי צעד מטורף, 3 ילדים, משכנתא, ללא תכנית פעולה.
לקח זמן ואז התחילו להגיע אלי מתאמנים שביקשו בעיקר עזרה בבניית קריירה, ארגונים שביקשו סדנאות וייעוץ בנושא שירות, ניהול ומשאבי אנוש. במקביל, על "אש קטנה", ליוויתי בהתנדבות הורים לילדים עם אילמות סלקטיבית דרך הפסיכולוגית שטיפלה בילד שלי. היא הפנתה אלי הורים שליוותה, כדי שאשתף בחוויה שלי כאימא לילד שהתגבר על אילמות סלקטיבית. בצעד אמיץ, מבחינתי, הצעתי לה שנשלב כוחות ונעבוד יחד עם משפחות, היא עם הילדים ואני עם ההורים. לאחר מחשבה היא דחתה את ההצעה אבל אמרה לי שאני יכולה ללוות משפחות בעצמי. זה היה רגע מאוד משמעותי מבחינתי, לקבל אישור כזה מאישה שאני כל כך מעריכה ושלמעשה הצילה את הילד שלי.
כאמור, באותה תקופה היו לי שלשה תחומי עיסוק : סדנאות ויעוץ ארגוני, אימון קריירה ללקוחות פרטיים ויעוץ להורים לילדים עם אילמות סלקטיבית. הגעתי ליום עיון של חוה ניסנבוים, יועצת שיווקית, שבחרה בי מתוך הקהל כדוגמא לעצמאית בעלת כמה "כובעים". היא דיברה על מיקוד ובידול והמליצה לי לבחור בכובע אחד. זה היה רגע מבלבל וממש משמעותי בעסק שלי. לאחר הסדנא המשכתי בליווי שלה וקיבלתי החלטה להתמקד רק באילמות סלקטיבית.
מי עזר לך ביציאה לעצמאות?
הייתה לי מאמנת אישית (קאוצ'רית) בתחילת הדרך, שאתה עשיתי תהליכים עמוקים וחשובים. חברה שלי, שכבר הייתה עצמאית כיועצת ארגונית, עזרה לי והנגישה לי ידע על ניהול העסק. בהמשך חוה ניסנבוים ליוותה אותי כיועצת עסקית במשך כמה שנים.
אני חייבת להזכיר את גבי, בן זוגי, הסבלנות שלו, העידוד והפרגון, עזרו לי מאוד, התמיכה שלו הייתה סופר משמעותית. אני מאוד מאמינה בליווי של אנשי מקצוע כדי להבין את הפרקטיקה של עסק עצמאי ובתמיכה של בן/בת זוג כי לוקח זמן לבנות ולבסס עסק עצמאי יציב.
כשיצאתי לעצמאות דיברתי ושיתפתי את מי שרק יכולתי במה שאני עושה, חברים ומשפחה. אימא מהגן של הבן שלי חיברה אותי לארגון שבו היא עבדה וזה פתח לי פתח להמון עבודה, חבר שעבד במערכת עיתון והציע לפרסם מאמר שלי, זה נתן לי חשיפה גדולה.
זו שיטת השיווק הכי טובה שיש.
נכון, באותה תקופה פייסבוק עוד לא היה ממש מבוסס, לכן שיטת השיווק הזו, של לדבר את מה שאני עושה עם מי שרק אפשר, עבדה עבורי.
מי היו גורמי ההשראה שלך ביציאה לעצמאות?
אני לא יודעת כמה הייתי עסוקה בלהסתכל מסביב על אנשים אחרים באותה תקופה. הייתי בתנועה לא מודעת, התגלגלתי ללא תכנית פעולה מובנית. מה שכאמור, לא מאפיין אותי בדר"כ.
הייתי שם בBeing !!!
וזה גילוי עבורי שקרה ממש עכשיו בשיחה אתך. כי הDoing היה לעזוב אבל אח"כ נתתי לגל הזה לקחת אותי. זה לא אני, אני כל כך מאורגנת, מתכננת, מתכוננת ושם היה משהו אחר. אולי אם הייתי מבנה את שלב היציאה לעצמאות, עושה הערכות, כותבת טבלאות, בעד/נגד בודקת, משווה, מאוד יכול להיות שלא הייתי עושה את הצעד הזה ולא היינו נפגשות היום.
אם אמרת לי לפני חצי שעה, אני לא יודעת להיות בBEING אני לא יכולה להיות בBEING, האם בחצי שעה האחרונה למדת משהו חדש על עצמך?
אני ממש מודה לך, עכשיו אני מבינה שבאחד המעברים הכי משמעותיים בחיים שלי הייתי בBeing, הפלת לי אסימון.
לקראת סיום שיחתנו, מה לקחת ממנה?
נפילת אסימון רצינית. בהחלטות החשובות בחיי עם מי להתחתן, הבחירה להיכנס להריון, לקנות בית, להצטרף לעבודה בארגון ולבחור מתי לעזוב אותו. במקומות האלו הייתי ב BEING. תודה על זה. הקשבתי ללב שלי. כשכירה הייתי כבר תקופה באזור הנוחות שלי. אם הייתי נשארת שם, הייתי מפספסת את השליחות שלי בחיים.
עכשיו אני מחוברת ללב שלי.
היית מפספסת את המשמעות שלך
ממש כך.
אמרת שעשית את זה מהלב והלב היה במקום אחר.
והראש נח קצת, נתן ללב ולאינטואיציה לקחת פיקוד.
תודה מיכל על השיחה הזו, האיכויות האימוניות שלך עושות את הקסם שלהן.