הכירו את הכותבת:
מיכל גרי קואצ'רית, מקדמת אנשים מהמקום
בו הם נמצאים, למקום בו הם שואפים ורוצים להיות באמצעות אימון ממוקד משמעות
ד"ר אלכסנדרה סאקס מציעה המשגה חדשה לתקופה של אחרי לידה. המשגה זו חשובה מאוד כי עד כה לא המשיגו את התקופה של אחרי הלידה עבור האימא. אומנם היו שימושים שונים כמו "חופשת לידה", אבל תיאור זה הוא בעיקר עבור הממסד, למשל עבור קבלת דמי לידה ולא באמת מתאר את משמעות התקופה הזו עבור האישה שהפכה לאם.
גיל ההתבגרות
כולנו מכירים היטב את גיל ההתבגרות. התקופה בה בני הנוער עוברים שינויים פיזיים ורגשיים, הם מפוזרים, מתלבטים, לא יציבים רגשית ואנחנו דורשים מהם להתנהג "כמו מבוגרים". לגיל ההתבגרות יש מודעות, הבנה של התקופה וכמובן המשגה ושם – "גיל ההתבגרות", במה הוא שונה כל כך מהתקופה שאישה עוברת אחרי לידה?
מהי התמאהות (Matrescence) וכיצד היא מסבירה את התקופה שאחרי לידה?
PUSH&PULL
משיכה PULL –
התינוקות שלנו נולדים כשהם תלויים לגמרי בטיפולו של מבוגר. הם לא יכולים ללכת, לאכול וקשה לטפל בהם. הורמון האוקסיטוצין מסייע לנו בטיפול האינטנסיבי בתינוק. אוקסיטוצין מפורש סביב ההיריון והלידה וגם במגע גופני. שמו הנרדף הוא "הורמון האהבה". אוקסיטוצין מסייע לאימא להתמקד בתינוק, הוא מסייע למוחה להתמקד, מושך את תשומת הלב שלה, כך שתינוקה יהיה כעת במרכז עולמה.
דחיפה PUSH –
במקביל לתנועת המשיכה, המוח שלה דוחף לכיוון השני, לחלקים אחרים באישיות שלה – מערכות יחסים אחרות, העבודה שלה, תחביבים, וכמובן צרכים פיזיים מיידים – שינה, אוכל, הליכה לשירותים, סקס.
זאת ה"מלחמה" של ההתמאהות. בין המשיכה לדחיפה. בין המשיכה להתמקדות בצרכיו של התינוק לבין הדחיפה להתמקדות בצרכים וברצונות של האימא. המתח הזה, בין המשיכה לדחיפה, הביאו את האימהות לחשיבה שהן לא בסדר, שהן בדיכאון. אם הן היו מודעות לתהליך הטבעי של תחילת האימהות, את הקושי לחיות בין הדחיפה למשיכה, ואת הנורמליות של הקושי בלתמרן בין הדחיפה למשיכה היו מבינות שאין צורך להתבייש בזה.
אילו רק היו מודעות לכך הן היו מרגישות פחות בודדות וניתן היה להוריד את האחוזים של דיכאון לאחר לידה.
לדעתי, המתח בין המשיכה לדחיפה, גדול יותר בחבורת מערביות בהשוואה לחברות מסורתיות, מכיוון שבחברה המערבית, האישה, עד הפיכתה לאימא טיפחה והגדילה את החלקים שבה עם הלידה הפכו למוקדים של ה"דחיפה" – עבודה, תחביבים, ועוד.