לזכרה של מיכל סלה

נשבר הלב ממותה של מיכל סלה. לא הכרתי אותה באופן אישי, אך מכיוון שאני עובדת עם אימהות לאחר לידה, הרגשתי שאני ממש מכירה אותה, בשל הדפוס הדומה של נשים צעירות לאחר לידה. גם מיכל, אני חושבת, הייתה מאושרת עם הולדת ביתה ואני מאמינה שלפעמים היא הייתה מעט מבולבלת ועייפה והתלבטה בשאלות שונות שקשורות בהנקה, באימהות, בחזרה לעבודה וגם בזוגיות. ואולי כאן, בנקודה הזוגית היא התלבטה יותר מכל אימא אחרת, אני לא יודעת. אבל אני רוצה להסב את תשומת הלב לסטרס שמתרחש סביב הלידה. כמובן שאיני מנסה להצדיק חלילה את המעשה הנורא והשפל, אבל רוצה שניקח ממנו את השחיקה הרגשית שמתרחשת אחרי לידה, אצל שני בני הזוג ושהסביבה לא תמיד מודעת לה.

לצערי, החברה והקהילה עדיין נתונה תחת הסטיגמה, שתינוק קטן מביא עימו שמחה גדולה, למשפחה המורחבת והגרעינית. זה נכון. אבל יחד עם זאת, תינוק קטן מביא עימו גם רגשות אחרים, של עצב, תסכול, עצבנות וגם חשש ודאגה מהעתיד. החששות קשורים לגודל האחריות במעבר להורות, באחריות לתינוק חסר ישע, והרצון בשגשוגו.

המכלול הזה, מביא עימו, כפי שהזכרתי, לחץ גדול על שני בני הזוג וכל זה קורה בזמן יחסית קצר. התינוק נולד ומיד אנחנו צריכים להכנס לתהליך של למידה והסתגלות בתנאים לא פשוטים של עייפות ולעתים גם חששות שלא מוצאים מקום בקרב המשפחה או הקהילה.

לכן, עלינו כחברה להפרד מהסטיגמה שתינוק הוא שמחה גדולה ולראות את הדברים בראייה רחבה יותר, שמחוברת לקרקע המציאות ולהעניק למשפחות לאחר לידה תמיכה על ידי נשות מקצוע שהוכשרו לכך. הלוואי והמדינה תקים תכנית כזו שבה כל משפחה לאחר לידה תזכה לתמיכה ולביקורי בית. יש בביקורי הבית ערך רב הן למשפחה הצעירה והן לחברה, שיכולה לסייע ולהתערב במידת הנדרש. מי יתן ותכנית כזו, יחד עם תכנית כוללנית למניעת אלימות במשפחה, יביאו לכך שמיכל סלה תהייה הקורבן האחרון לאלימות נוראית שכזו.